עאנב נ' מסילות קרית-גת (1995) בע"מ

החלטה

המבקש נתבע על ידי המשיבה בבית משפט השלום בקרית גת להשבת כספים ששולמו לו במסגרת עסקה לרכישת מנוף (73,114 ש") ותשלום פיצויים (9,095 ₪). ראשיתם של ההליכים בהתנגדות לביצוע שטר שהתקבלה והועברה לדיון בבית משפט השלום.

על פי הנטען בכתב התביעה, המשיבה רכשה מהמבקש מנוף מסוג FR 88 טון בתמורה לסך של 135,000 ₪. במועד הרכישה שולם סך של 60,000 ₪ במזומן וסך של 40,000 ₪ בשני שיקים (מוסבים) דחויים.

לבקשת המבקש נאותה המשיבה להמיר את השיקים ולהקדים מועד פירעונו. בהמשך מסרה המשיבה למבקש 7 שיקים נוספים בסכום כולל של 73,000 ₪. דא עקא, ובחודש אוקטובר 2003 זומן מנהל המשיבה לחקירה במשטרת ישראל בגין חשד להחזקת מנוף גנוב. בד בבד, הועבר המנוף לחזקתה של חברת מנורה. נוכח התפתחויות אלה, הודיעה המשיבה למבקש שלא לעשות שימוש בשיקים שנמסרו לידיו ואף נתנה הוראת ביטול בגינם.

לאחר חקירת המשטרה הוברר כי המנוף נגנב מחברת ישראמין ובית המשפט הורה על החזרת המנוף לידי חברת מנורה (בש"א 2352/03).

לאור ממצאי החקירה והחלטת בית משפט הודיעה המשיבה (15.6.04) על ביטול ההסכם. בהעדר התייחסות כלשהי מצד המבקש הוגש כתב התביעה.

במועד שנקבע להוכחות, 13.3.08, לא התייצב המבקש לדיון. בפתח הדיון אישר ב"כ המבקש לפרוטוקול כי מרשו ידע על מועד הדיון אך כל ניסיונותיו ליצור עימו קשר עלו בתוהו ולפיכך מבקש לשחררו מייצוג. בימ"ש קמא נעתר לבקשה אך הותיר את מען משרדו של ב"כ המבקש כמען להמצאת כתבי בי דין. עוד הורה בימ"ש על מתן ארכה בת 10 ימים למבקש לנמק מדוע לא יינתן פסק דין בהעדרו.

בהעדר הודעה מהמבקש נעתר בימ"ש קמא (כב' השופט א. אינפלד) לבקשת המשיבה ונתן ביום 25.3.08 פסק דין לזכותה (במלוא סכום התביעה).

ביום 28.4.08 עתר המבקש לביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות. בקשת המבקש לביטול פסק הדין – נעתרה על ידי בית המשפט ביום 4.12.08 בכפוף לתשלום הוצאות, הפקדות וערבויות.

המבקש לא מילא אחר החלטת בימ"ש הנ"ל וביום 15.3.09 הורה בימ"ש קמא על ביטול החלטתו והשבת פסק הדין המקורי על כנו.

פסיקתא שהוגשה לאישורו של בית המשפט נחתמה אף היא בהעדר תגובה מצד המבקש.

ביום 13.2.11 (כשלוש שנים (!) לאחר שניתן פסק הדין) הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין ועיכוב ביצועו.

עיקר טענת המבקש היא כי לא ידע על מועד הדיון (מיום 13.3.08) ודבר מתן פסק הדין הובא לידיעתו לראשונה (!) במסגרת עיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו (בפברואר 2011).

בימ"ש קמא בהחלטה מיום 15.2.11 ביקש את הבהרת המבקש לסתירה שבין גרסתו זו לגרסתו בתצהיר שצורף לבקשה המקורית (סעיף 6), ולפיה ידע עוד ביום 16.3.08 על מתן פסק הדין. הודעת הבהרה מטעם המבקש הוגשה ב- 20.2.11. באותה הודעה טען המבקש כי נוכח הבהרת בא-כוחו שהעניין בטיפולו המתין לקבלת מועד אחר.

בית משפט קמא בהחלטה מיום 21.2.11 דחה את הבקשה הן בשל העדר תצהיר מטעמו של עורך הדין אשר ייצג את המבקש (ואשר הצהיר בעת הדיון ב- 13.3.08 כי מועד הישיבה היה ידוע למבקש מבעוד זמן) והן בשל עצימת עיני המבקש מבירור העובדות לאשורן.

ביום 6.2.11 עתר המבקש במסגרת בקשה דחופה ל"עיון חוזר" בהחלטה המורה על דחיית הבקשה.

בימ"ש קמא בהחלטה מיום 16.3.11 דחה את הבקשה בקובעו:

"הבקשה נדחית מבלי לבקש תגובה. אין במסמך זה מידע חדש למעט צירוף מכתבו של עורך הדין אדטו מיום 16..3.08 בו המשיב טוען כי נודע לו, לטענתו, על ישיבת ההוכחות בה לא התייצב. אולם, מכתב זה מלמד כי עו"ד אדטו השתחרר מייצוג, וכן יש בו הודעה מפורשת למשיב כי הכוונה ליתן נגדו פסק דין בהעדר התייצבות, אם לא ייתן נימוק להיעדרות. זאת, בניגוד לטענתו של המשיב בתצהירו כי עורך הדין "הודיע לי כי יטפל בעניין". בין שגרסה זו אמת ובין שגרסה זו אמת, המבקש ידע כי צפוי שיינתן נגדו פסק הדין, ואם לא נודע לו רשמית על פסק הדין לאחר נתינתו, אין זאת אלא שברח מן הבשורה ועצם את עיניו. לפיכך, הנסיבות אינן מצדיקות את הארכת המועד לבקש את ביטול פסק הדין. יש לראות את המבקש כמי שנודע לו על פסק הדין במועד ולפיכך לא ניתן להידרש לבקשת הביטול שהוגשה באיחור. כאמור. הבקשה נדחית מבלי לבקש תגובה".

על החלטות אלה משיג המבקש' בבקשת רשות הערעור שלפניי.

לאחר עיון בבקשה ובתיק בית משפט קמא, מצאתי כי דין הבקשה להידחות מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.